אינה אלא עוד ניסיון להדוף את ישראל אל הגבולות הפגיעים של שביתת הנשק משנת 1949, ולנשל אותה מן
המעט שנותר לה מהבטחת אומות העולם וחבר הלאומים לריבונות על פלשתינה כולה (עמ’ 151).
“לא צריך להתאמץ הרבה כדי לראות את ההקבלה בין פרשת צ’כוסלובקיה ובין המאמצים לכרות את יהודה
ושומרון מגופה של ישראל.
כמו צ’כוסלובקיה, כך גם ישראל היא מדינה דמוקרטית קטנה שהקימה צבא גדול וחזק, המסתייע, להגנת
המדינה, בשטח הררי הדומה לחבל הסודטים – הרי יהודה ושומרון, המהווים מחסום צבאי איתן המגן על בירת
ישראל ועל מישור החוף. כמו הגרמנים בשעתם, כך הבינו גם הערבים שכל עוד הרים אלה מצויים ביד
ישראל, לא יוכלו להכריעה בנקל” (עמ’ 159-160).
“רוב הציבור הישראלי מאמין …שאסור לה לשמוט מידיה את השליטה האסטרטגית בגולן ובשטחי יהודה ושומרון.
עמדה זו ניסח היטב איש מפלגת העבודה משה דיין באוגוסט 1967, בטקס קבורתם של מגיני הרובע היהודי
של ירושלים במלחמת העצמאות: ‘אחינו, נושאים אנו עמנו את הלקח שלכם… אנו יודעים שכדי לתת חיים
לירושלים, עלינו להציב את חיילי צה”ל ושריוניו בהרי שכם ועל גשרי הירדן’. ….אם מביאים בחשבון את
תפקידם האסטרטגי של חבלי יהודה ושומרון ושל רמת הגולן, המסקנה המתבקשת היא שהסיסמה ‘שטחים
תמורת שלום’ מופרכת מעיקרה: שליטתה של ישראל בשטחים אלה אינה ‘מכשול לשלום’ אלא מכשול
למלחמה” (עמ’ 289-290).
“האפשרות להקים מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון מנוגדת, אפוא, ניגוד מוחלט לחתירה לשלום אמת.
היא מבטיחה אי יציבות וסכסוך מתמיד, ובסופו של דבר מלחמה בלתי נמנעת” (עמ’ 340).
תודה לחיים רבינוביץ, רס”ן (במיל’) משה חיסדאי, ועלון “ארץ ישראל שלנו”.
 |
This email is free from viruses and malware because avast! Antivirus protection is active. |
